זיוה פלדמן, סוד שתיקה, הוצאת מראה, 2023. 147 עמ'.
שתיקה היא דיבור ללא קול , ומכאן השאלה המרכזית במחקר זה: אם שתיקה היא דיבור ללא קול, מה תפקידה באינטראקציה חברתית ובתחומי דעת שונים?
במהלך המחקר ננסה להבין את השתיקה כלא דיבור וכיצד היא באה לידי ביטוי עם השמעת הצליל הראשון שהוא תמיד מקדים לה. "silence "בעברית זו שורה של מונחים שהם: ההפסקה, הדממה, ההשתקה, הלא- נאמר והשתיקה כאמצעי הבעה. אין לה מבנה שניתן להגדרה ולא הכלה, היא האין שיש לו משמעות משל עצמו. הבנתה תלויה בהבנת המושג המשודר. יש סוגים שונים של שתיקה: בין שתיקות
רועמות לשתיקה שווה זהב; שתיקה מפחד; שתיקה הנכפית; דברים שהשתיקה יפה להם או בהסכמה בשתיקה, או סודות היוצרים שתיקות במערכת יחסים בין-אישית. נבחן מתי שתיקה עלולה להביא נזק כשתיקה בחדר הכיתה, או שתיקת אב מול בנו ביצירתו של פוטוק הנבחר.
זיוה פלדמן, הגיונות סותרים בזיקנה, הוצאת מראה, 2022. 213 עמ'.
ספר זה פונה למודעות לזיקנה לא מתוך רחמים הגיונות סותרים בזיקנה אלא מתוך כבוד וחמלה, בנתינת כבוד לזקן מעצם קיומו. יש הגיונות סותרים בזיקנה בין גיל כרונולוגי וגיל מנטלי, ולהגיונות האלה יש גם השלכות רגשיות שמלוות את הזקן ואת סביבתו. אף אחד לא רוצה להיות זקן, אבל כל אחד רוצה להאריך ימים, ולכן אין ברירה אלא להזדקן. כדי שהזקן ירגיש את גודל מקומו וידע ליהנות מפרותיו – עליו לעשות עבודה במהלך כל חייו.
אז והיום, בכל התרבויות קיימת התייחסות דו-ערכית לזקן ולזיקנה, בין הערכה לבין התעלמות מערכו. האומנות והספרות, כל אחת בכליה, מתייחסות לזיקנה ויוצרות דיון אידיאולוגי בשאלה מהי הזיקנה אז והיום. והיהדות מגדילה עשות בנתינת כבוד לזקן.
זיוה פלדמן, שפת הרוע, הוצאת מראה, 2020. 178 עמ'.
עוד מאז רצח קין את הבל אחיו, קיים רוע בעולם. הוא לבש ופשט צורות שונות לאורך ההיסטוריה ואפשר לומר כי טבוע בכול, קטן כגדול. אחד מביטוייו המזוויעים ביותר, הזכור לדיראון עולם, היה בימי השלטון הנאצי בגרמניה ומלחמת העולם השנייה.
מעניין לבחון כיצד מתמודדים אמנים, שיוצרים יופי, עם הרוע הזה על כל היבטיו, ובכך עוסק הספר שלפניכם. הוא דן במבחר יצירות מן הספרות העברית ומהקלאסיקה העולמית, תוך התמקדות ברוע על היבטיו השונים, בהם רצח, התקרנפות, רדיפות ועוד. בין היצירות שינותחו בו אפשר למצוא את ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד לצד כתביו של שפינוזה; את הנסיך הקטן לצד מקס ומוריץ; ואת תמונתו של דוריאן גריי לצד אבא גוריו.
לפני כן מניח הספר מצע תיאורטי לדיון ברוע ולקשר שבינו לבין אידיאולוגיה. בעזרת כל אלה מנסה המחברת, ד"ר זיוה פלדמן, להציע תשובה לשאלה: מהו הדשן שמצמיח את הרוע האנושי?
זיוה פלדמן, חלומות מדברים: חלומות בזיקה לסיפור העממי המסורתי – לספרות ולאמנות, הוצאת בית עקד ספרים, 2019. 268 עמ'
אישה חולמת על אריכות ימים לבעלה החולה (בסיפור יהודי שמביא מרטין בובר); הנזל וגרטל הרעבים מגיעים אל בית דברי המתיקה של המכשפה, שרוצה לבלוע אותם; ב"הכנסת כלה" של עגנון, האב אמנם עסוק בלימוד ולא דואג להשיא את בנותיו — אך בתו "ניצלת" ומתחתנת הודות לטעות. מוטיב המשאלה הכמוסה עובר כחוט השני בין כל הסיפורים הללו, וכמוהו מוטיבים רבים, שכולם שייכים לשפת החלום, חוזרים בספרות היהודית והעברית, בספרות הכללית, במיתוסים ובסיפורים עממיים.
בספר זה תמצאו דיון משווה, שהחלום הוא המוקד בו, בין הז'אנרים השונים הללו, לצד רקע תיאורטי על הקשר שיוצר החלום בין האדם לתרבותו ולעולמו הפרטי. זאת, באמצעות התמונות המופיעות בו, שחלקן שייכות לפרט ואחרות — לכלל התרבות האנושית. כך, שפת תמונות החלום מסבירה את המציאות ופותחת פתח להבנתה.
זיוה פלדמן, ליצן ללא חצר, הוצאת גוונים, 2018. 256 עמ'
ליצן ללא חצר הוא ספר החוקר ודן בדילמה המוסרית שבין האתי לייצוג האסתטי. ההנחה היא שקיימים גבולות אתיים ביצירה האמנותית הכופים את עצמם על דרכי ההבעה האסתטית. הגבולות האתיים אינם מבטלים את ההרמוניה שביצירה, אלא יוצרים חופש בין הגבולות. ההוויה הקיומית של האדם נמצאת על הציר שבין שגב להיתול, בין הנעלה לנמוך ולמגוחך. את הנעלה מבטאת הטרגדיה, הנמצאת במקום גבוה. את ההיתול מבטאת הקומדיה, הנמצאת במקום נמוך יותר. על היצירה להכיל את שניהם, את מה שבין הכוח השכלי לכוח היצרי. בהתאם לכך פונה המחקר ליוצרים שיצירותיהם נעות על הציר שבין שגב להיתול תוך ניסיון לשמור עלהגבולות האתיים בייצוג האסתטי.
זיוה פלדמן, ספרות השואה גם לילדים, הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, 2015. 304 עמ'
מחקר זה עוסק בסופרים ומשוררים שעברו את השואה וכתבו לילדים ולמבוגרים. ההנחה המרכזית היא שאוטוביוגרפיה של אדם צומחת מילדות. היוצר, שהיה ילד נרדף ביערות, מבטא את האימה בפרוזה ובשירה. בנושא השואה נכתבו ספרים רבים למבוגרים: ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות, זיכרונות, רומנים, שירה ועוד. הפנייה אל ילדים ונוער היא בעייתית בגלל החשיפה לאירועים קשים שלא קל להבין או לעכל אותם בגיל צעיר. השאלה שעניינה אותי, הייתה כיצד מתמודד היוצר שעבר את השואה כילד וכתב בדרך כלל למבוגרים, עם היצירה לילדים.
