המחקר בוחן את הקשר בין סוריאליזם לנונסנס דרך שני מוטיבים משותפים: האבסורד והפנטזיה. שני הסגנונות חורגים מההיגיון הרציונלי ומאתגרים את תפיסת המציאות הרגילה, כאשר האבסורד (כפי שהופיע בתיאטרון האבסורד ובאקזיסטנציאליזם) מדגיש את חוסר המשמעות הקיומית, ואילו הפנטזיה משלבת קסם ועל-טבעי כחלק אינטגרלי מהעולם (כמו במיתוסים ובספרות עממית). שניהם משתמשים במשחקיות לשונית והומור אירוני כדי לעורר את הקורא לחפש משמעות מאחורי הבלבול, ודורשים מהקורא (ילד או מבוגר) לעבד את המציאות דרך פרדוקסים ודימויים חלומיים. הנונסנס, כמו הסוריאליזם, יוצר "קרקס ספרותי" (ביטוי של אברהם שלונסקי) שבו מניפולציה לשונית יוצרת אפקט קומי-חלומי, אך בעוד שניהם בלתי ניתנים להגדרה מדויקת (כמו הומור עצמו), הם מאפשרים הבנה עמוקה יותר של העולם דרך שחרור מהגיון קונבנציונלי.
למרות הדמיון, קיימים הבדלים מהותיים: נונסנס הוא בעיקרו משחק שעשועי עם השפה – משחקי מילים, דיאלוגים אבסורדיים וחוסר קוהרנטיות מכוון שנועדו לבלבל ולשעשע ללא כוונה לחשוף אמת עמוקה. הסוריאליזם, לעומת זאת, הוא תנועה פילוסופית-אמנותית ממאה ה-20 (בהשפעת פרויד) ששואפת לחקור את התת-מודע, החלום והדחפים הנסתרים דרך חיבורים מוזרים לכאורה בין דימויים, במטרה לגלות אמת פנימית. הפנטזיה הקלאסית (שועל מדבר) שייכת לעולם העממי והמעשייה הרציני, בעוד האבסורד (לצאת לים במסננת, דגים מדברים ללא הקשר) מדגיש את חוסר התוחלת והפרדוקסליות של הקיום עצמו. כך נוצר דיאלוג בין ספרות מודרנית (אבסורדית-סוריאליסטית) לבין ספרות עממית-פנטסטית, כאשר שתיהן משרתות את הצורך האנושי ברצינות המשחקית כדי להבין את הבלתי נתפס.